הרגע שבו הכל השתנה

לאורך כל שנות ההתבגרות שלי הייתי במיינסטרים.

ה"סטנדרט" התאים לי, הרגשתי בו בבית, לא הרגשתי שונה.

לימודים- מצליחה במערכת החינוך הרגילה, חברים- בא טבעי, צבא- מסתגלת סבבה,

מי שאני בטבעי, התאים לפורמט שבו גדלתי,

עד שהגעתי לעולם העבודה.

פתאום, בפעם הראשונה בחיי, לא הבנתי את הקונספט.

הרגשתי שכולם מסביבי עושים בקלות משהו שאני פשוט לא מצליחה לעשות,

ובאמת שניסיתי.

אבל כשכולם עבדו שעות ארוכות ורצו לקחת חלק בכל תיק ועסקה, התלהבו מהיוקרה והמקצוע,

אני בשלב מסויים התעייפתי ורציתי ללכת הביתה, לעיסוקים שלי, לחיים הפרטיים, לחברים.

כשכולן הלכו בנעלי עקב, בחצאיות וחולצות מכופתרות מחדר ישיבות אחד לשני,

לי היה לא נוח בבגדים והסתכלתי בקנאה על האנשים שהולכים בחוץ ולא תקועים בפלורסנט.

רציתי להתרגש כמו כולם מבניית העתיד המקצועי שלי והטיפוס במעלה הדרגות, אבל לא הצלחתי,

הרגשתי שאני שונה, הרגשתי אאוטסיידרית, ולא ידעתי מה לעשות.

מצד אחד הבנתי שאולי משהו פה לא מתאים לי ואולי יש לי ראיה וסדרי עדיפויות אחרים,

אבל לא יכולתי להודות בזה, פחדתי לקבל את זה כי חשבתי שזה אומר שהלך עלי,

כי הרי מי שמצליחה, מי שמרוויחה, מי שטובה, היא מי שב"סטנדרט", מי שכמו כולם,

זה מה שהכרתי, זה מה שידעתי,

ולכן לא הסכמתי בשום אופן להיות אני באמת, לא בעולם העבודה.

וואו כמה סבלתי.

אין דבר שוחק יותר, מדכא יותר, מוריד ביטחון וממרמר יותר מלנסות להיות מישהי שאת לא.

לקח לי הרבה זמן להבין ולהסכים שזהו, אני לא יכולה יותר.

להסכים להגיד שאני רוצה משהו אחר, בקצב אחר, מאוזן יותר,

שאולי זמן לעצמי ולדברים אחרים שאני אוהבת מלבד עבודה, חשוב לי לא פחות מלהרוויח הרבה כסף,

להסכים להגיד שאני נמשכת יותר לנושאים כמו פסיכולוגיה, התפתחות אישית ורוח מאשר לחוזים, השקעות וביזנס.

להסכים לקבל את עצמי כמו שאני, גם זה מרגיש לי אחר מאנשים מסביבי.

זה היה הרגע שבו הכל השתנה.

והצלחתי (5 שנים אחרי שהתחלתי לחשוב על זה ברצינות) לעזוב את מסלול החיים שבניתי עד אז ולצאת לחפש עבודה, תחום, מקצוע שבאמת יתאימו למי שאני ומה שאני מחפשת.

מאז עברו 10 שנים שבהם אני מנהלת אורח חיים אחר לגמרי, שמותאם הרבה יותר למי שאני

ועוסקת כמו שחלקכם כבר יודעים, בדברים שאני הכי אוהבת לעשות- בהתפתחות אישית וממשיכה עוד ועוד לעבוד על המקום הזה של קבלה עצמית.

להרגיש שמי ומה שאני זה בסדר. גם אם זה לא הסטנדרט.

בעיני, זה המפתח, זה הג'וקר, פה נעוץ ההבדל בחוויית החיים, בין לחיות בתסכול לבין לחיות בהרמוניה.

וזה גם בדיוק מה שאני מלמדת בקורס מיינדפולנס לנשים פרקטיות,

להיות מי שאנחנו ולשקול יותר לחיות ולקבל החלטות לפי זה, (ואגב אולי מי שאת זה דווקא ממש הפוך ממני בהעדפות, זה לא משנה, העיקר הוא להסכים להיות את)

ואנחנו לא רק מדברות על זה באויר, אלא גם לומדות 2 פרקטיקות מעולות (ומוכחות מדעית) שכדאי ופשוט לתרגל ביומיום כדי להכניס עוד קבלה עצמית, חמלה ואהבה לחיים כדי שהתוצאות יהיו בהתאם.