לקחת את המקום שמגיע לי

"בסוף לא היה אומץ להגיד כלום אז למרות כל העבודה הקשה שעשיתי, דנה היא זו שקיבלה את הקרדיט בישיבה."

מהההההה? שאלתי אותה חצי מופתעת חצי מבואסת בשבילה, 

ידעתי כמה היא השקיעה בפרויקט הזה ושכל הרעיון היה מלכתחילה שלה, נכון שכל הצוות ביצע אותו יחד אבל אין ספק שהיא יזמה ותכללה את הכל.

"את חייבת להבין", היא אמרה לי בעצב, "שבבית שבו גדלתי לפתוח את הפה בישיבה כזו מול כולם ולדבר על מה שעשיתי זה נחשב יהירות, גאוותנות." 

יכולתי אשכרה לשמוע את הקול של אבא שלי אומר לי "מה את קופצת בראש, אל תתפסי מעצמך יותר ממישהו אחר"

אני בטוחה שאם אני אספר לו על זה הוא יגיד לי "לא נורא, העיקר שאת יודעת כמה את עשית",

אבל את יודעת מה- זה כן נורא!!

"בא לי כבר להצליח לקחת את המקום שמגיע לי, שכולם יראו ויגידו כמה אני שווה, בלי להתנצל על זה או להקטין את עצמי".

אנחנו רוצות לחשוב שברגע שהתבגרנו, עזבנו את הבית והתחלנו לנהל חיים משלנו – אנחנו כבר עצמאיות, בוחרות לבד איך להתנהג ואיך להרגיש. אבל האמת היא שהבית שבו גדלנו ממשיך ללכת איתנו לכל מקום. הקולות האלה יושבים לנו בראש, בהחלטות שאנחנו אפילו לא שמות לב שאנחנו מקבלות. הוא משפיע על איך אנחנו מגיבות, ממה אנחנו נמנעות, ואיזה סיפור אנחנו מספרות לעצמנו על מי שאנחנו ומה "נכון" לעשות.

אבל זה לא אומר שזה יהיה ככה תמיד.

במהלך החיים אנחנו פוגשות עוד דרכים להיות. אנחנו נחשפות ל"שפות התנהגות" חדשות. לפעמים זה דרך בן זוג שגדל בבית שונה לגמרי ומגיב אחרת לסיטואציות, לפעמים זה כתוצאה מתהליכי התפתחות אישית או טיפול  – כזה שבו את מתחילה לשים לב לדפוסים שלך, לאתגר את עצמך ולשאול שאלות, קצת כמו שאנחנו עושות כאן בקליניקה. 

נכון שלפעמים לוקח קצת זמן להחליף תקליט. את לא יכולה למחוק בשנייה הרגלים של שנים, אבל צעדים קטנים, לפני כמה חודשים לא היית חושבת אפילו להגיד משהו בישיבה, היום זה כבר מעצבן אותך שלא אמרת, אבל את עובדת על זה ובפעם הבאה- כבר תגידי 😊