פעם הייתי עורכת דין

כשהייתי עורכת דין שכירה עבדתי הרבה שעות, הייתי מגיעה למשרד לפני 09:00 בבוקר ולרוב עוזבת מינימום ב 20:30 בערב, בתכל'ס, בקושי היה נשאר לי זמן לכלום,

בין לבין הייתי מנסה לדחוף אימון בחדר כושר, פגישה עם חברה, סידור דחוף ומגיעה הביתה עייפה עם הלשון בחוץ.

לכן, כשהיה מגיע סוף השבוע, לרוב היתה מגיעה יחד איתו מין תחושה כזו של פיצוי, של אוהו! עכשיו מגיע לי מה שאני רוצה, וכמה שאני רוצה, כי במהלך השבוע אני לא יכולה.

אז לפעמים זה היה מתבטא באוכל מוגזם, לפעמים בשופינג בקניון, לפעמים בלישון מלא ולא לעשות כלום, 

זה היה מתחיל בתחושה של בא לי!!! ומותר לי!!! כי אני מסכנה ועובדת קשה בשביל זה,

אבל מהר מאוד היה מסתיים בתחושה רייקנית של בזבוז ולמה לעזאזל עשיתי את זה...

כפי הנראה בגלל שהבולמוס הזה היה בסופו של דבר סוג של פלסטר, פעולות שעשיתי כדי להמנע מלהרגיש רגשות.

והקטע שעוד יותר תקע את זה בלופ היה שכשחשבתי לעשות שינוי מקצועי ולעזוב את העבודה, אחד הדברים שהדאיגו אותי היה שלא יהיה לי כסף לכל הדברים שהייתי מפנקת את עצמי בהם,

שאם אחליף מקצוע לא יהיה לי כסף לחופשות, לקניות, לאיכות החיים הזו שהתרגלתי אליה.

אני לא אשקר לכן, זה נמשך ככה תקופה, 

אני חושבת שמה שהתחיל את השינוי זו שאלה שהמאמנת שלי דאז שאלה אותי, כשסיפרתי לה על עוד סיבוב מיותר בקניון, והיא שאלה: תגידי, אם לא היית יכולה ללכת עכשיו לקניון, או לפרוק את זה באיזה DOING, עם מה היית נשארת עכשיו? מה היית מרגישה?

ועניתי לה בשניה: חוסר אונים.

הרגשתי חסרת אונים. הרגשתי שאני נמצאת על איזו רכבת שלוקחת אותי במאה קמ”ש למסלול קריירה שאני כבר לא רוצה, בשעות שאני לא מוכנה לעבוד, בלחצים שלא בא לי יותר לחוות, בסביבה שכבר לא מתאימה לי, ושאני. לא. יכולה. לרדת!!!!!

אחרי האימון הזה הבנתי שני דברים.

הראשון הוא ששיטת סאטיה זה דבר גאוני ושאני חייבת ללמוד את זה גם.

השני הוא שאני מספרת לעצמי סיפור. סיפור ששותים לי את הזמן, שמכריחים אותי להשאר מלא שעות במשרד ולענות למיילים בסופהש, אבל האמת היא, שאף אחד לא מכריח אותי. זו אני שבוחרת להמשיך בכיוון שלא עושה לי טוב. האמת היא שאני לא חסרת אונים, יש לי זכות בחירה ואני יכולה לבחור אחרת אם אני רוצה.

וכך עשיתי.

כמה חודשים אחרי אותו אימון עזבתי את המקצוע, ולא חזרתי. 

ושמעו קטע, 

הפיצויים הרגשיים בקניון, באוכל, בהכל, ירדו ברגע, בלי להתאמץ אפילו

כי ברגע שהסכמתי להסתכל לבור הזה שהרגשתי בעינים והבנתי מה באמת ימלא אותו, כבר לא הייתי צריכה שום דבר אחר.