מה אם פשוט - מותר לנו לרצות?

אתמול מתאמנת שלי שיתפה אותי שהיא התקשרה לספר להורים שלה שהיא נרשמה לקורס מורים ליוגה, קורס שעולה לא מעט כסף, ולוקח לא מעט זמן.

וכבר ידעתי איך זה ייראה, היא אמרה,

עוד לפני שסיפרתי, הרגשתי צורך להכין נאום שלם של הצדקות. למה זה חשוב, למה זה שווה, איך זה יועיל לי בחיים כשאני בכלל עובדת ב HR ולהרגיע שיתנו לי לצאת מהעבודה בשביל זה, כאילו אני צריכה לשכנע אותם, או אולי את עצמי.

למה אנחנו עושות את זה? למה אנחנו מרגישות שכל בחירה צריכה לעבור וועדת אישורים? שכל רצון שלנו חייב להיות מוסבר, מנומק, מוצדק?

למה אנחנו זקוקות כל כך לשמוע את האישור וההתלהבות של אחרים כדי להרגיש שזה בסדר?

מה אם פשוט - מותר לנו לרצות? מבלי להסביר. מבלי לנמק. פשוט כי זה מה שאנחנו רוצות.

זה לא אומר שאנחנו לא צריכות לחשוב. זה אומר שאנחנו יכולות לסמוך על עצמנו. על שיקול הדעת שלנו. על הרצונות שלנו וללכת על זה.

אינטואיציה ותשוקה הן מצפן לא פחות מדוייק מטבלאות בעד ונגד או התייעצות עם מלא אנשים.