שרשרת המתחים השקופה

היום זה היום, הופעה מרגשת של כיתה ג'2 בטקס טו בשבט עליו הם עומלים בחזרות כבר שבועיים.

אז הבוקר קמנו קצת יותר מוקדם מהרגיל והתארגנו בזריזות כדי לא לאחר, זהר יצאה מהבית מרוגשת

ואנחנו ההורים הוזמנו ל 08:30.

דווקא היינו מוכנים ליציאה אבל פתאום התחזק הגשם ולרגע היה נראה שלא נגיע בזמן,

סריקה מהירה של האפשרויות - להגיע רטובים או להתקע בפקקים- אוף מה עושים?

מזל! נרגע הגשם, הגענו, קצת עם הלשון בחוץ.

הטקס היה נהדר, התרגשתי לראות את הילדים מופיעים בשיא הרצינות וההתלהבות, יתכן שאפילו ירדה איזו דמעה. נשבעת.

משם המשכתי לחדר כושר, רציתי להספיק אימון כושר קצר,

בכניסה תפסה אותי לרגע אחת הטלויזיות שמעל המכשירים, שבה רצו תמונות של האסון בטורקיה,

והתכווץ לי נורא הלב.

התיישבתי על המזרון לעשות מתיחות לפני האימון, לידי 2 חבר'ה, מדברים ביניהם על פוליטיקה, מנסים לשכנע בקולי קולות אחד את השני מי צודק.

התחלתי את האימון, דווקא התחיל סבבה אבל לאט לאט אני קולטת שמה זה חם,

כנראה שוב המזגן כבוי, כי חורף, מסביבי יש עוד כמה מתאמנים, כולם רצים או מפדלים באופניים ואני מרגישה איך הם עושים לי עוד יותר אויר חם,

בזוית העין אני קולטת את אחד האחראיים על חדר הכושר, אני מסמנת לו וכשהוא מגיע אני מוציאה את האוזניה מהאוזן ו.. שוטפת אותו.

"די כבר", "וכבר שבועיים שזה ככה", "אי אפשר להתאמן פה", "צריך להתחנן שתפעילו מיזוג"

ועוד שלל פנינים נחמדות.

הוא הלך, ואני חזרתי להתאמן אבל לא הצלחתי להרגע.

מה קרה לי?

למה התעצבנתי עליו כל כך?

מה הוא כבר עשה?

גם אם לא הדליקו את המזגן כי להם, שלא מתאמנים, קר, אפשר לבקש בצורה נורמלית...

ניסיתי להבין עם עצמי מה הוביל אותי להתפרץ עליו ככה.

די מהר הבנתי. הוצאתי עליו את כל העצבים, את כל המתח שאגרתי בגוף מהבוקר.

הקימה המוקדמת, הלחץ לא לאחר להופעה, התמונות הנוראיות של האסון בטלויזיה, צעקות על פוליטיקה,

הכל נאגר עוד ועוד ועוד בתוך הגוף, עד שהתפוצץ החוצה.

זה קורה לי, לנו, כל יום.

מתחים

זו שרשרת המתחים השקופה.

אנחנו צוברים כל יום מתחים קטנים וגדולים, בבית, בעבודה, על הדרך, עם ובלי בכלל לשים לב,

ואנחנו פורקים אותם החוצה, על הילדים, על בני הזוג, בכביש, על האחראי בחדר כושר,

שבתורם צוברים גם ופורקים את שרשרת המתחים שלהם על אחרים...

מה יכול לשבור את השרשרת?

תשומת לב.

הרגע האחד הקטן הזה של עצירה,

של תשומת לב, לגוף המכווץ, לזרם המחשבות, לטון הדיבור,

רגע אחד כזה יכול לשנות את הכל.

כמה שזה פשוט להבין, ככה לא פשוט ליישם.

אני שמה לעצמי למטרה השנה לעשות כמיטב יכולתי לעצור את שרשרת המתחים השקופה,

גם אם זה בדיעבד וכבר התפוצצתי,

לעשות את מה שצריך, מה שאפשר, כדי לתקן.

ואתם?